חד גדיא

חמושה במקל של מטאטא ביד ובסינר על המתניים, לא פיספסה הרומניה אף יום.
כל יום, בשעה שתיים בצהריים, היתה אמא של ברתה הרשקוביץ יורדת מהקומה השנייה של השלוש קומות ומנופפת במקל מול חבורת הפושטקים המלוכלכים שאין להם חינוך ולא יודעים שאנשים עם תרבות לא עושה כזותי רעש בצהריים.
כל יום הייתי חוזרת מבית הספר עליות בקרית גת,יחד עם ברתה, בדרך היא הייתה מוציאה מהכיס עשרה גרוש, עוצרת בקיוסק וקונה ארטיק לימון. אנחנו היינו חוזרות הביתה בדממה. היא בולעת את הארטיק לימון ואני בולעת את הרוק. בימים מוצלחים, היא הייתה משאירה חתיכה על הסוף של המקל ושואלת אם אני רוצה. רק אם לא בא לך לגמור, הייתי מתנמסת בנימוס. וברתה, שבטח לא פיספסה את המבט השוקק שלי, הייתה כאילו חוככת בדעתה אם בא לה לגמור, ובתנועה איטית ואינסופית הייתה מגישה לי את הסוף של הארטיק.
אבל לא כל הימים היו מוצלחים. לפעמים היא הייתה גומרת את הארטיק וזורקת את המקל כשהעיניים שלי נפרדות ממנו לשלום בדרך לפח.
בבית, הייתי מתנפלת בעמידה על הסיר שאמא שלי העמידה על הכירה. בסיר היה מרק ששטו בו עוף ממולא באורז וירקות. לתוך המרק היינו הילדים בוצעים כמה חתיכות גדולות של לחם שחור, אוכלים הכול מהר עם כף ועפים החוצה לרחבה שחצצה בין הבתים בני הקומה אחת של הפושטקים לבין השלוש קומות של האשכנזים. ורק כשאמא של ברתה היתה גומרת עם האיומים שלה, אפשר היה להסתדר לקבוצות ולשחק ברצינות. ככה היינו משחקים בלהט עד שהשמש הייתה יורדת והאמהות היו יוצאות וקוראות בקולי קולות לילדים לחזור לאכול ולישון.
ברתה הייתה עולה לקומה השנייה בבניין ממול. מסירה את נעלי הלק והגרביים הלבנים. מסירה את חצאית הקפלים והחולצה. לובשת בגד של בית, כורכת יפה מפית מסביב לצוואר ויושבת לאכול כמו בן אדם עם תרבות. סכין ומזלג. אחרי הארוחה היא הייתה הולכת לחדר לנוח ואמא שלה הייתה יורדת עם המקל של המטאטא. מהחדר שבו היא נדרשה לנוח, היא הייתה מסתכלת בקנאה במשחקי המחבואים והחמש אבנים והגומי והקלאס וההקפות ששיחקו אלה, חסרי התרבות, שלמרות כל התחינות שלה, שאמא שלה אסרה עליה לשחק איתם.
בשעה ארבע היו מלווים מבטי הקנאה שלנו את המורה לפסנתר שעלתה אליהם הביתה. מאזינים בערגה לאליזה של בטהובן שאותו למדה ברתה לנגן משך ארבע שנים. ומריחים בעיניים עצומות את הארומה של השוקו שהיגיעה עד למטה.
בכיתה י' התאהבה ברתה במיכאל. מיכאל החתיך של השכבה החזיר לה אהבה. זאת הייתה אהבה סודית שנמשכה עד סוף כיתה י"ב. האהבה הייתה סודית כי ההורים הפולנים של מיכאל לא הרשו לו להיות חבר של צועניה מרומניה. אלה, הם אמרו, אלה אין להם תרבות.